אלונה ואריאל כבר בני שנה וחודש. נראה לנו שהמטרנה של הערב כבר מיותרת, והחלטנו להפסיק לתת להם בערב, ולהמשיך כרגע רק בבקרים.
הם הולכים לישון באזור 19:30 וקמים בערך בשבע בבוקר, אריאל בדר"כ מקדים לכיוון שש. בימים האחרונים מאז שהפסקנו את המטרנה, אריאל התחיל לקום מוקדם מאוד, לפני שש.
חשבתי היום מה לעשות, וישר חשבתי שאני צריכה להחזיר לשניהם את המטרנה של הערב. ואז שוב הגיעה התובנה שאם רק אריאל צריך את זה, אני יכולה להמשיך כרגע לתת לו את המטרנה ולא לאלונה.
זה התקשר לי עם כל הדברים שחשבתי שהם צריכים להיות משותפים "כי צריך לעשות הכל ביחד", והבנתי שכל אחד צריך את הדרך שמתאימה לו.
אצלינו זה התחיל בשינה, כבר כתבתי שהשעות שלהם לא היו מתואמות וקיבלנו את זה, ובסופו של דבר זה הסתדר.
שאני כותבת בשורה אחת, היתה בעיה, זרמנו, הסתדר... זה נשמע קל מידי, אבל מאחורי המשפט הזה יש הרבה עבודה. זו עבודה קשה, שתמיד צריך לזכור שהיא קשה עכשיו, אבל אח"כ זה משתלם. מקבלים ילדים שישנים טוב, גדלים יפה, שמחים ולא פחות חשוב, מקבלים אמא שהיא לא גמורה מעייפות ולא עצבנית.
אני לא אכנס כאן לשיטות ההרדמה, כי אני לא יועצת שינה, רק כמה טיפים קטנים.
בגלל שהיה לי את מיכאל, שעליו עשיתי את הטעויות, ידעתי מה אני לא צריכה לעשות לגבי השינה. את מיכאל הייתי מרדימה מאוד מאוחר, כי לא הבנתי שהוא עייף, ובדר"כ תוך כדי הנקה. כשהוא התעורר בלילה, פשוט לקחתי אותו והנקתי אותו עד שהיינו נרדמים. בגיל 7 חודשים, הוא התעורר כל לילה בשעה 4, ינק וחזר לישון. הבנתי שזה לא עסק.
הלכנו ליועצת שינה, והיא אמרה שדבר ראשון צריך להוציא אותו מהחדר שלנו, זה השלב שאיבדתי אותה והתחלתי לבכות. לא יכולתי לחשוב על זה שהוא לא יהיה לידי. אחרי שהתעשתי, היא הסבירה את השיטה שלה. זה לא משנה כרגע, אבל היו שלושה לילות מאוד מאוד קשים, שבלילה הרביעי הלכנו לישון וקמנו בשבע בבוקר!!! זאת היתה הרגשה אדירה של גאווה במיכאל וגם בנו, על זה שהתמדנו והצלחנו. אחד הדברים שהיועצת אמרה לנו, זה שאנחנו נותנים לו מתנה, ולדעת לישון זו מתנה מאוד גדולה. זה ליוה אותי ועדיין מלווה אותי גם עם הקטנים.
עם התאומים התחלתי בהנקה גם בלילה, עד שהרגשתי שאני צריכה לסדר יותר את ההאכלות שלהם, והחלטתי לעבור לבקבוקים. עכשיו שהם קצת הרעישו לא קפצתי עליהם כמו עם מיכאל, אלא הייתי יושבת ליד העריסה ומרגיעה אותם בלי להעיר אותם, ליטפתי אותם לחשתי להם, רק לא הוצאתי אותם, אלא אם כן הם כבר היו רעבים. המצב הזה הוא נורא מבלבל ומלא ברגשי אשמה, כי את כל הזמן חושבת שאולי הם רעבים ואת בעצם אמא לא משהו ולא מאכילה אותם. אבל צריך להבין את התינוקות ולבדוק גם לפי השעות מתי אכלו וכמה. זה ללא ספק הרבה יותר קשה מפשוט לקחת אותם ולהאכיל אותם בכל בכי קטן, אבל הבכי הוא הרבה פעמים מתוך עייפות או מהרגל. בחודשיים הראשונים הייתי ערה הרבה מאוד בלילה, אבל ידעתי שזה ישתלם בסוף.
כשהאכלתי אותם בלילה, היה לי מתקן של מחמם בקבוקים שהיה מחובר, מחלק מנות עם מנות מדודות ובקבוקים נקיים. הייתי מאוד יעילה, וגם בלילה האכלתי אותם לבד, אחד על כרית ואחד שוכב על הרגל שלי (הרגליים נהיו כלי עזר מאוד חשוב בתפעול).
הם ישנו בעריסות ליד המיטה שלנו, וחשבתי שכשקצת יגדלו, נעביר אותם לחדר של מיכאל, שכולם ישנו ביחד.
בשלב די מוקדם הבנו שהם מעירים אחד את השני ומפריעים זה לזה להרדם.
אלונה היתה מתעוררת בשתיים בלילה והיתה מתחילה לדבר, היא לא בכתה, אבל כל נאום היה בן שעה לשעתיים, ויש לה קול מאוד חזק. החלטתי להעביר אותה לישון בחדר עבודה. העברתי את אחת העריסות לשם, והיא ישנה שם עד שהבינה שהיא לא צריכה לדבר בלילה. בינתיים הבאנו עוד מיטה ושמנו אצלינו בחדר, והיו לילות ששניהם ישנו איתנו, ואז אריאל התחיל להתעורר, אז העברנו אותו לחדר השני ואלונה נשארה איתנו. ההחלטה של להעביר אותם מהחדר שלנו לא היתה לי פשוטה, כי הם היו קטנים, זה היה בין גיל חודשיים לארבעה חודשים. אני באמת חושבת שאנחנו גם מפריעים להם לישון, וזה שהם יוצאים מהחדר זה עוזר להם, וגם עוזר לזוגיות שיש שוב קצת פרטיות.
היתה תקופה של בערך חודש או יותר שהם התחלפו ביכולות לשנת לילה. אז כל הזמן היה שינוע בין החדרים.
ראשון העברנו את אריאל לישון עם מיכאל, אחרי כמה לילות אריאל התחיל להתעורר בארבע, אז החלפנו בינו לבין אלונה.
אלונה ישנה עם מיכאל בחדר, ואת אריאל אנחנו מעבירים מידי פעם לנסיון, יש ימים שזה מצליח ויש ימים שהוא ישן בחדר לבד.
ההבנה שאי אפשר לקחת החלטות לגבי אחד ושבהכרח תתאים גם לשני היא מאוד חשובה. זה משהו שאני מזכירה לעצמי, ומקווה שאזכור גם בהמשך שיהיו דברים קצת יותר מסובכים.
הם הולכים לישון באזור 19:30 וקמים בערך בשבע בבוקר, אריאל בדר"כ מקדים לכיוון שש. בימים האחרונים מאז שהפסקנו את המטרנה, אריאל התחיל לקום מוקדם מאוד, לפני שש.
חשבתי היום מה לעשות, וישר חשבתי שאני צריכה להחזיר לשניהם את המטרנה של הערב. ואז שוב הגיעה התובנה שאם רק אריאל צריך את זה, אני יכולה להמשיך כרגע לתת לו את המטרנה ולא לאלונה.
זה התקשר לי עם כל הדברים שחשבתי שהם צריכים להיות משותפים "כי צריך לעשות הכל ביחד", והבנתי שכל אחד צריך את הדרך שמתאימה לו.
 |
| אלונה ישנה על הבטן בשנת בוקר, אריאל ישן על הכרית אלונה עם "מוצץ", אריאל עם מוצץ |
שאני כותבת בשורה אחת, היתה בעיה, זרמנו, הסתדר... זה נשמע קל מידי, אבל מאחורי המשפט הזה יש הרבה עבודה. זו עבודה קשה, שתמיד צריך לזכור שהיא קשה עכשיו, אבל אח"כ זה משתלם. מקבלים ילדים שישנים טוב, גדלים יפה, שמחים ולא פחות חשוב, מקבלים אמא שהיא לא גמורה מעייפות ולא עצבנית.
אני לא אכנס כאן לשיטות ההרדמה, כי אני לא יועצת שינה, רק כמה טיפים קטנים.
בגלל שהיה לי את מיכאל, שעליו עשיתי את הטעויות, ידעתי מה אני לא צריכה לעשות לגבי השינה. את מיכאל הייתי מרדימה מאוד מאוחר, כי לא הבנתי שהוא עייף, ובדר"כ תוך כדי הנקה. כשהוא התעורר בלילה, פשוט לקחתי אותו והנקתי אותו עד שהיינו נרדמים. בגיל 7 חודשים, הוא התעורר כל לילה בשעה 4, ינק וחזר לישון. הבנתי שזה לא עסק.
הלכנו ליועצת שינה, והיא אמרה שדבר ראשון צריך להוציא אותו מהחדר שלנו, זה השלב שאיבדתי אותה והתחלתי לבכות. לא יכולתי לחשוב על זה שהוא לא יהיה לידי. אחרי שהתעשתי, היא הסבירה את השיטה שלה. זה לא משנה כרגע, אבל היו שלושה לילות מאוד מאוד קשים, שבלילה הרביעי הלכנו לישון וקמנו בשבע בבוקר!!! זאת היתה הרגשה אדירה של גאווה במיכאל וגם בנו, על זה שהתמדנו והצלחנו. אחד הדברים שהיועצת אמרה לנו, זה שאנחנו נותנים לו מתנה, ולדעת לישון זו מתנה מאוד גדולה. זה ליוה אותי ועדיין מלווה אותי גם עם הקטנים.
עם התאומים התחלתי בהנקה גם בלילה, עד שהרגשתי שאני צריכה לסדר יותר את ההאכלות שלהם, והחלטתי לעבור לבקבוקים. עכשיו שהם קצת הרעישו לא קפצתי עליהם כמו עם מיכאל, אלא הייתי יושבת ליד העריסה ומרגיעה אותם בלי להעיר אותם, ליטפתי אותם לחשתי להם, רק לא הוצאתי אותם, אלא אם כן הם כבר היו רעבים. המצב הזה הוא נורא מבלבל ומלא ברגשי אשמה, כי את כל הזמן חושבת שאולי הם רעבים ואת בעצם אמא לא משהו ולא מאכילה אותם. אבל צריך להבין את התינוקות ולבדוק גם לפי השעות מתי אכלו וכמה. זה ללא ספק הרבה יותר קשה מפשוט לקחת אותם ולהאכיל אותם בכל בכי קטן, אבל הבכי הוא הרבה פעמים מתוך עייפות או מהרגל. בחודשיים הראשונים הייתי ערה הרבה מאוד בלילה, אבל ידעתי שזה ישתלם בסוף.
כשהאכלתי אותם בלילה, היה לי מתקן של מחמם בקבוקים שהיה מחובר, מחלק מנות עם מנות מדודות ובקבוקים נקיים. הייתי מאוד יעילה, וגם בלילה האכלתי אותם לבד, אחד על כרית ואחד שוכב על הרגל שלי (הרגליים נהיו כלי עזר מאוד חשוב בתפעול).
 |
| הרגליים מאוד שימושיות כאן:) |
בשלב די מוקדם הבנו שהם מעירים אחד את השני ומפריעים זה לזה להרדם.
אלונה היתה מתעוררת בשתיים בלילה והיתה מתחילה לדבר, היא לא בכתה, אבל כל נאום היה בן שעה לשעתיים, ויש לה קול מאוד חזק. החלטתי להעביר אותה לישון בחדר עבודה. העברתי את אחת העריסות לשם, והיא ישנה שם עד שהבינה שהיא לא צריכה לדבר בלילה. בינתיים הבאנו עוד מיטה ושמנו אצלינו בחדר, והיו לילות ששניהם ישנו איתנו, ואז אריאל התחיל להתעורר, אז העברנו אותו לחדר השני ואלונה נשארה איתנו. ההחלטה של להעביר אותם מהחדר שלנו לא היתה לי פשוטה, כי הם היו קטנים, זה היה בין גיל חודשיים לארבעה חודשים. אני באמת חושבת שאנחנו גם מפריעים להם לישון, וזה שהם יוצאים מהחדר זה עוזר להם, וגם עוזר לזוגיות שיש שוב קצת פרטיות.
היתה תקופה של בערך חודש או יותר שהם התחלפו ביכולות לשנת לילה. אז כל הזמן היה שינוע בין החדרים.
ראשון העברנו את אריאל לישון עם מיכאל, אחרי כמה לילות אריאל התחיל להתעורר בארבע, אז החלפנו בינו לבין אלונה.
אלונה ישנה עם מיכאל בחדר, ואת אריאל אנחנו מעבירים מידי פעם לנסיון, יש ימים שזה מצליח ויש ימים שהוא ישן בחדר לבד.
ההבנה שאי אפשר לקחת החלטות לגבי אחד ושבהכרח תתאים גם לשני היא מאוד חשובה. זה משהו שאני מזכירה לעצמי, ומקווה שאזכור גם בהמשך שיהיו דברים קצת יותר מסובכים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה