איך מתפעלים את זה?

"שיעשו הכל ביחד, יאכלו ביחד, ישנו ביחד, יהיו ערים ביחד.."
זאת המנטרה שליוותה אותי במהלך ההריון ונשמעה  מכל הורה לתאומים או בעל דיעה. כבר בבית חולים המבקרים ראיינו אותי מתי הם ישנו, כל כמה זמן הם אוכלים, ועוד הייתי חביבה וניסיתי להסביר שהם רק בני יום וזה קצת מוקדם, ואז קיבלתי את התשובה "את חייבת שיהיו מתואמים."
טוב, אז ברור שזה היה הפוך. לא יכלו להיות שני תינוקות הפוכים יותר מאריאל ואלונה. הם עשו תורנויות שינה / ערות. שאני לא אשמע מתלוננת יותר מידי, היו להם גם רגעי שינה משותפים. שאז יכולתי לנוח (לא באמת, יש עוד ילד בסיפור...)
לאט לאט התחלתי להבין שאין טעם להלחם בזה כרגע, ולנסות לתאם ביניהם, כי התסכול כאן גבר על ההצלחה.
גם לא רשמתי, למרות שאני יודעת שיש הרבה אמהות שזה עוזר להן, וזה מעולה, אבל אני פשוט לא מאלה.
כשהבנתי את זה, הדברים נהיו הרבה יותר פשוטים.
רוב התינוקות נולדים כשהיום והלילה הפוכים אצלם. אצל אלונה זה הסתדר יחסית מהר, ואצל אריאל זה לקח יותר זמן, כמעט חודשיים אחרי אלונה. בהתחלה נלחמנו בזה, וישבנו איתו בחדר בחושך שעות כדי לנסות להרדים אותו, עד שאבירם הציע שנשאיר אותו בסלון במיטת תינוק (היתה לנו אחת בסלון שהם ישנו בה במשך היום) עד שיירדם. זרמתי איתו וזה עבד, באיזשהו שלב הוא פשוט נרדם בשעה רגילה.

במיטת תינוק בסלון, הם שכבו לרוחב עד שארכו ועברו לאלכסון

לפעמים אני רואה הורים שהם לחץ לחץ לחץ. התינוקות קולטים את זה ונכנסים לסטרס יחד איתם. הקטנטנים האלה צריכים רוגע, יהיה להם מספיק לחץ אח"כ. נכון שזה קשה, והעייפות היא בלתי נסבלת, אבל ההתנהלות צריכה להיות הגיונית (קשה אחרי לידה...) ונינוחה.
בכל יום ב"סוף היום" אבירם ואני היינו מדברים על כל היום שהיה מבחינת התאומים ומיכאל, ומנתחים מה עשינו טוב כדי לשמר, ומה אנחנו צריכים לשנות או לנסות דרך אחרת. כמובן שבחלק גדול מהפעמים אני בכיתי תוך כדי, אבל זה רק מההורמונים, זה עובר.
עוד דבר שחשוב מאוד לעשות אותו ברוגע זה ההנקה, מבחינתי זה היה אחד הדברים החשובים.
היה לי ברור שאני מניקה. אצל מיכאל מאוד נהניתי מההנקה, וגם היה לי מאוד קל (הוא גם נולד גדול ורעב). עם הזכרון הזה התחלתי להניק, וזה היה כבר יותר מסובך.
גם כאן נראה לי שמאוד עזר שהם תינוקות שניים, אם לא, כנראה שהייתי מוותרת בשלב מוקדם יותר על ההנקה, זה מעט מסרבל יותר את התפעול.
התחלתי בהנקה כפולה, גם כאן יצאתי בהצהרות לפני הלידה שאניק רק את שניהם ביחד כי אחרת לא יהיה לי זמן. דאגתי שתהיה לי את הכרית הנקה הענקית של מילגה (רעיון מעולה למתנת לידה), וככה הנקתי אותם בתנוחת פוטבול.
אח"כ עברתי להנקה של אחד והשני במקביל מקבל סימילאק. ההנקה הכפולה שאבה אותי לגמרי, הייתי קמה מסוחררת וגמורה ממנה.
גם כאן הבנתי שההנקה שונה בין שניהם, שהם ינקו שונה לגמרי. את אלונה הייתי מניקה בעיקר בתנוחת פוטבול, כי היו לה עינייני לשון והיא תפסה את הפטמה פחות טוב, את אריאל הנקתי רגיל.

זאת הכרית, התמכרתי אליה.

די מהר התחלתי להשלים עם סימילאק, כי רציתי שיאכלו גם מבקבוק, והפעם לא התכוונתי לשאוב חלב כדי להיות גם עם מיכאל. גם את למיכאל נתתי פעם ביום בקבוק מגיל שבוע, אמנם בקבוק עם חלב שלי, כדי שידע גם לאכול מבקבוק ולא רק לינוק, וגם היה לי חשוב שלא רק אני אתן לו את הבקבוק, אלא אבירם, סבים, סבתות.
כשהייתי לבד והנקתי את שניהם, הייתי מסדרת אותם לידי ומרימה כל אחד ביד אחת לכרית ומניקה, ואח"כ מרימה את שניהם לגרעפס, וזה היה די קל.
הנקתי בסה"כ 5 חודשים, וגם בהנקה חלקית. כשהחלטתי להפסיק להניק, עשיתי את זה בהדרגה (לקח קשה וכואב מאוד מההפסקת הנקה של מיכאל). ההחלטה להפסיק להניק לא היתה קלה, אבל החלטתי שיהיה נכון בשבילי להפסיק חודש לפני החזרה לעבודה.
ההאכלה הכפולה מהבקבוקים היתה לי קצת מסובכת. היו לזה כמה גלגולים. זה התחיל מכריות עם חיתולי טטרה מגולגלים מתחת לבקבוק, שזה בדר"כ החליק, והייתי מתעקמת לגמרי כדי להצליח להאכיל אותם.
הבנתי שבשביל לתפעל אותם ביתר קלות, אני צריכה אביזרים, שאני מאוד אוהבת. דבר ראשון היתה לי כרית הנקה קטנה ממיכאל, ועליה בדר"כ אריאל שכב, כי היה לו ריפלוקס, הוא גם היה נרדם עליה מעולה.
בשביל להחזיק להם את הראשים שלא יפלו לצדדים היו לי מין רעשנים קטנים מבד שהם כמו כריות קטנות, שגם השתמשתי בהם בסלקל לראש, וגם אלונה היתה מוצצת את זה במקום מוצץ...

אריאל על כרית הנקה קטנה, אלונה נשענת על הרעשן
הרעשן ממנואלה http://www.manuelladesign.com/site/

אח"כ פגשתי את מרב ממנואלה, שהיא סיפרה לי על בת דודה שלה, שגם יש לה תאומים, ושהיא משתמשת בארנבונים כדי להחזיק את הבקבוקים. מיד רכשתי אותם, הם כל כך יפים. תראו בתמונה כמה הם מסכימים.
(כמובן שהכל בהשגחה, ואני נמצאת לידם ולא זזה מהם, זה פשוט משחרר יד / גב).

גאוני

התפרעתי בצבעים, אצלי הכל באפור ורוד ותכלת, ושני אלה ממש מקסימים. השתמשתי בארנבונים האלה לכל דבר, הם הלכו אחריי לכל מקום בבית, הגבהתי איתם את הראש של הקטנים, כשהנקתי רק אחד השתמשתי בהם בשבילי ככרית, כשרציתי שישענו על הצד, הנחתי את הארנבון תחתם. בקיצור, שימושי מאוד. השתמשתי בהם עד שהם למדו להחזיק בקבוק לבד (שזה גם משהו שחשוב ללמד אותם לעשות כמה שיותר מוקדם). עכשיו בדר"כ אלונה ישנה עם אחד מהם, והשני מהמם על השידת החתלה.

חוזרים הביתה... יש לנו אוטו מלא!!

עכשיו כל החששות וכל הפחדים שהיו ממה יהיה עם עוד שני תינוקות, ואיך נסתדר, התחילו להיעלם.
אני גדלתי על סיפורים של אמא שלי של "כמה קשה היה לגדל תאומים" ..."איך שתיכן לא ישנתם אף פעם" ..."כמה הייתי עייפה"... "העליתי 20 קילו אחרי הלידה מעייפות" וכמובן "איך אז היה יותר קשה" האמת שאז היה קשה יותר (חיתולי בד? חלב פרה? קומה שניה בלי מעלית?)
בקיצור העמיסו עלינו היסטריות בשפע, וכמובן החמודים שפרגנו שבהתחלה זה שטויות, חכו עד שיגיעו לגיל חצי שנה וייקחו למיכאל את הצעצועים, ואז יתחיל הבלאגן. לאבלי.
כבר בבית החולים ראיתי שזה לא בדיוק מה שסיפרו לנו, ושהם בעיקר מתוקים, וצריך פשוט לסגל כל מיני טכניקות שיעזרו לייעל את כל עניין הטיפול.
היה לי חשוב מאוד לעשות הכנות לסבתות לגבי ימי העזרה עוד לפני הלידה, כי ידעתי שאחרי הלידה אני אהיה רגישה מידי, ולא כדאי להתעסק איתי בחודש הראשון.

בלידה של מיכאל, הבכור, אבירם לא לקח חופש מהעבודה. הוא היה בחופש ביום הלידה ויום אח"כ ופתאום מצאתי את עצמי לבד לבד עם תינוק, הורמונים ודיכאונצ'יק. זאת היתה תקופה מאוד קשה, שגם מאוד חששתי ממנה בלידה הזאת.
לכן עכשיו אבירם פרגן לעצמו חופש של כשלושה שבועות!!! העובדה שלא הייתי לבד, ועוד איתו, גרמה לחודש הראשון להיות שפוי ואפילו מהנה.

אז קבענו משמרות סבתות. כבר מהתחלה התחלתי לבטל בעיקר כי אבירם היה בבית.
אח"כ ראיתי שעזרה מהבוקר יותר מפריעה מעוזרת, וביקשתי שיגיעו בשעה שאוכל להוציא את מיכאל מהגן לבד, היה לי מאוד חשוב להוציא אותו מהגן, כדי שירגיש שאמא שלו עדיין שלו.
רציתי העזרה תהיה אחה"צ עם התאומים כדי שיהיה לי זמן עם מיכאל.
היציאה מהבית לבד, גם אם זה לעשר דקות לגן או למכולת, היא אפשרות לנשום אויר. ממש חיכיתי ליציאה הזאת.
העזרה הטכנית היתה טובה מאוד, אבל זה היה גם קשה, כי כל הזמן אירחתי, ומצאתי את עצמי רצה סביב הילדים, סביב עצמי וסביב האורחים.
הכל הסתדר אחרי שחזרתי לעבודה, כשהתאומים היו בני חצי שנה. הם נשארו בבית עם מטפלת, ואני הייתי חוזרת ישר לגן, לוקחת את מיכאל, וחוזרת איתו הביתה.

נראה לי שמאוד נכון להתכונן לפני הלידה לסידור בעזרה, במיוחד בתאומים ראשונים, שלי זה נראה קשה יותר מתאומים בלידה שניה. חשוב גם להיות פתוחים ולקבל את החמות (כן, כן, האמא של בן זוגך).
אני מודה שעם מיכאל היה לי קשה לסמוך על אמא של אבירם, שהיא אישה מקסימה ואני מאוד אוהבת אותה. זה די טבעי שסומכים יותר על האמא שלך. אבל עם מיכאל למדתי שאני טועה בגדול, ואני יכולה לסמוך עליה.
הפעם נתתי אותם מההתחלה, וסמכתי על כולם, כמובן עם עין אחת פקוחה, אבל הצלחתי לשחרר הרבה יותר בקלות.
חשוב לזכור שכל תכנית היא בסיס לשינויים במיוחד אצל תינוקות וילדים, והגמישות כאן נורא חשובה. אם משהו לא נראה לך, חשוב שתגידי, הצד השני לא אמור להעלב, הם אמורים להבין אותך ולתמוך בך.

זה באמת כיף... ומאתגר.


אריאל ואלונה בני שבוע



ללדת תאומים

כשראיתי על המסך דופק ואז עוד אחד לא הופתעתי, תמיד ידעתי שיהיו לי תאומים, כל כך רציתי.
אבירם הסתכל על הרופא, פעור פה, ובמשך יומיים לא הצליח לדבר, היה לו מבט של "מה... איך... מה עושים עם זה?"
אחרי שעיכלנו את העניין, התחלתי לקרוא על הסיכונים בהריון תאומים, לידה מוקדמת, הפלות, אחוזים וסטטיסטיקות. אז נכנסתי ללחץ, והחלטתי להפסיק לקרוא.
השליש הראשון עבר יחסית בסדר, אפילו ביחס להריון של מיכאל הרגשתי יותר טוב.
אני תאומה, ושמעתי את התיאורים של אמא שלי על גודל הבטן שהיתה לה, וחיכיתי להגיע למימדים היסטריים, וגם זה היה בסדר. הרופא שלי אמר שזה מתחלק לי עם הגובה (אני בסה"כ 1.70, אבל הרגשתי פתאום גבוהה).
החלק הקשה התחיל בדיוק יום אחרי היומולדת שלי ושל אחותי. נשארתי בעבודה עד מאוחר יום לפני, ויום אחרי כבר התחילו לי כאבים, הבדיקה העלתה שיש לי התקצרות של צוואר הרחם, אבל לא קריטית, הייתי צריכה לשבת מקסימום 3 שעות ביום ושאר הזמן לשכב. זה כמובן לא אפשרי עם ילד בן שנתיים וקצת, אבל עבדתי 3 שעות ביום, שזה היה תענוג.
וככה הגעתי עד לסוף ההריון. הרופא שלי לא הסכים שאעבור את שבוע 39 ולא הגיעו הצירים.



בטן של חודש תשיעי. צילום: ערן תורג'מן www.eran-t.com

 חברה שלי הציעה לי לטפס במדרגות, כי זה "מזרז". אני גרה בבית פרטי, כך שהשלוש מדרגות שיש לנו בכניסה לא היו אופציה. נסעתי להורים שלי והתחלתי לטפס... 3 פעמים 7 קומות. בסיבוב הראשון עליתי עם מיכאל ונכבה האור ושברתי את הציפורן ברגל, כאב. אח"כ המשכתי לבד, כמובן שהתענוג לעלות בחדר מדרגות ללא אויר, שגם ככה אין יותר מידי אויר הוא מפוקפק.
הצירים לא הגיעו, אבל הגעתי עם שרירים מאוד תפוסים ללידה. רעיון רע מאוד, לא מומלץ!
ילדתי באיכילוב, לא הייתי מוכנה לשמוע על ניתוח קיסרי, גם העוברים היו במנח ראש ראש, שזה מושלם. ואז התחיל הזירוז והיו כמה רופאים שניסו לשכנע אותי בחדר לידה להכנס לקיסרי. זה כל כך עצבן אותי. לי היו גם פנטזיות על לידה בלי אפידורל, אבל הכאבים של הפיטוצין היו חזקים מידי וגם מאוד לחצו עליי שם לקחת. נתנו לי אפידורל והוא נתקע בעצב והחומר לא זרם, זה היה רק סיוט, סבלתי כל כך. הוציאו את המחט מהגב, שאחד הדברים הכואבים שם זה להוציא את המסקנטייפ שמדביקים על הגב, הסימנים האלה לא עוברים חודש, כאילו את חדר אטום, רק הניילון היה חסר לי שם.
באפידורל השני כבר התייפחתי, הוא עזר קצת בהתחלה, אבל אח"כ גם הוא הפסיק להשפיע, ולא יכלו לתת מינון חזק יותר.
עברתי שתי משמרות מלאות, ובמשמרת השלישית הגיעה מיילדת מדהימה, כזאת שאת רואה אותה ונרגעת, מאוד רציתי שהיא תיילד אותי, וכבר פחדתי בשלב הזה שיכניסו אותי לניתוח. קראו לה סילבנה, במהלך הלידה התברר לי שהיא קרובת משפחה של עופר, בעלה של אחותי.
לידה של תאומים היא קראחנה בחדר לידה. נוכחים: שתי מיילדות, רופא נשים ורופא ילדים. אה, וגם אבירם, האבא, אמור לפלס את דרכו שם.
כשסילבנה הגיעה היא אמרה לי שתוך שעה אני יולדת, כבר לא האמנתי. אבל כך היה, סמכתי עליה. היא עשתה מה שעשתה, סובבה, לחצה, פתחה, זה כאב בטירוף. ואז היא אמרה לי "תלחצי". לחצתי, זה כל כך כאב, זה שרף, וצרחתי "למה שורף לי? מה זה האפידורל הזה?" קיצור, תענוג. ואז הרגשתי את היציאה המדהימה הזאת, ושמעתי את הצרחה של אלונה. היא היתה כל כך יפה (באותו רגע, אל תשכחו שאח שלה יושב עליה כמה חודשים). ישר בדקו אותה, שקלו אותה, 2.925 ק"ג.
לא הספקתי להתרגש ומי השפיר בקעו שוב, שלוש לחיצות, הפעם קצת פחות כואב, ואריאל בחוץ בהפרש של 5 דקות. אי אפשר לתאר את הרגע הזה, הכל עצר. הוא בכה את הבכי המדהים הזה, בדקו אותו, שקלו אותו, 2.990 ק"ג.
כל כך הוקל לי, הלידה מאוד הפחידה אותי. מהרגע שילדתי את מיכאל חיכיתי שוב להרגשה הזאת, אבל הפעם זה היה משהו אחר לגמרי. אומרים שאין כמו הלידה הראשונה, כי לא יודעים מה זה וזה נכון. אבל כאן חוויתי גם משהו בפעם הראשונה, וזה היה מרגש. אופוריה מושלמת.

אלונה ואריאל בני כמה דקות (אלונה מימין, אריאל משמאל)

הופ הופ טרללה גדלנו בשנה...יומולדת ל"שלישייה".

יואו, איך הזמן טס... אלונה ואריאל בני שנה.
חגיגת היומולדת היתה אצלינו בחצר. צירפנו לחגיגה גם את האחיין שלי, אלעד, שהוא הבן של אחותי התאומה, יפעת.
נראה לי שכדאי שאסביר על "השלישייה".
8 ימים לאחר לידת התאומים, ערכנו לאריאל ברית מילה ביתית. יפעת, או כמו שאני קוראת לה, יפעתי, היתה גם כן בברית עם בטן סוף הריון מאוד נמוכה. בהריון הזה, ממש במקרה היינו ביחד, באותו שבוע. (בהריון הקודם היה לנו הפרש של 6 חודשים). יפעת חזרה מהברית, וירדו לה המים בבית.
כך נוצרה השלישייה.
באופן מתבקש, ערכנו את היומולדת ביחד. ככה חסכנו ארוע משפחתי ומפגשי דודות נוספים.
התחשק לנו להשקיע קצת יותר בעיצוב, והחלטנו ללכת על עיצוב לפי צבעים: ורוד (אלונה), תכלת (אריאל) וירוק (אלעד).
חיפשתי קישוטים לחצר שיהיו צבעוניים. בהסחפות קלה, שדי מאופיינת לי, ניסיתי להזמין בארה"ב כדורי נייר צבעוניים, אבל לא הצלחתי.
פתאום, בעבודה הגיעה לידי חתיכת טול (הבד של החצאיות בלרינה). התחלתי לכווצ'ץ' אותה וראיתי שנוצר מאין פרח או משהו באזור, אבל מאוד יפה.
קניתי עשרות מטרים, כי החצר שלי גדולה, וטול הוא בד יחסית זול, והתחלתי לגזור ולקשור.
צריך לדעת שיש שני סוגים של טול, עבה ודק. העבה בולט יותר ודורש פחות מטרים, והדק יותר עדין ומגיע בצבעים יפים יותר. אני שילבתי, בורודים השתמשתי בעבה ובתכלת והירוק השתמשתי בטול הדק.
הוראות הכנה בפוסט הבא:

אם יש משהו שלמדתי מימי הולדת קודמים, זה שאם יש צלם, הסיכוי לתמונות יפות או בכלל ליותר מחמש תמונות של העוגה עם הנר כבר כבוי גדל. זאת "קלאסה" שלמדתי מאחותי.
אז הזמנתי צלמת, ולא סתם צלמת, את אחת המוכשרות. נעה קדמי www.noakedmi.com
היא גם הציעה לעשות עמדת צילום מקושטת, ולתלות שלט happy birthday ובלונים. שאני אקנה שלט מוכן? זה לא יקרה. האמת, שהפעם אני מודה, השרשרת היא קצת פסיכית, אפשר לעשות את זה הרבה יותר פשוט. לא נראה לי שאסביר איך מכינים אותה, פשוט תראו בתמונות, זה רעיון שאפשר לקחת אותו להמון כיוונים. רק צריך לתלות בד כרקע ולזרוק עליו דברים שיהיה שמח.

בכל יומולדת הדבר הקטן שאני הכי מתרגשת ממנו (כמובן חוץ מהיומולדת עצמה והופ הופ טרללה..) זה השקיות יומולדת.
אני מכינה שקיות בד שאני תופרת אותן בצורה הכי פשוטה וקושרת בסרט. בדר"כ אני מדפיסה עליהן, יש בתי דפוס שעושים את זה. הפעם התעצלתי קצת, אז תפרתי את השקיות, תפרתי להן סרט ומילאתי בכל מיני שטויות מדרום ת"א וקצת ממתקים. יצא מתוק מתוק.

בדרך כלל אנחנו מלווים שולחנות וכסאות מחברים, שכנים, משפחה, או כל מי שרומז שיש לו כסא פנוי. הפעם התפנקנו, ושאני אומרת את זה, אני מתכוונת בעיקר לאבירם, שהסינג'ורים וההובלות זו האחריות שלו. השכרנו שולחנות, כסאות ומפות, וזה היה שווה ואפילו די זול (שולחן 15 ש"ח, כסא 2 ש"ח). וכלקח מיומולדת של ליאור האחיין שלי (הגדול של יפעתי) שהיה ביולי, והאורחים נזלו לנו בחצר, השכרנו 2 מאווררים תעשיתיים.
ביקשנו מפות בשמנת, הן הגיעו בירוק תפוח, שדוקא התאים בסוף, ושימח עוד קצת את השולחנות.

סידור שולחן... סידור שולחן. קודם תמונות, אח"כ הסברים.

לפחיות פרחים, השתמשתי בפחיות בגודל של הסימילאק הקטנות שעטפתי בבד, וקשרתי בסרט. לא סיפור גדול בכלל.
היו שלושה שולחנות עגולים. האוכל היה בבופה, אז על השולחנות היו רק מפיות וסכו"מ מפלסטיק שקשרתי בסרט משבצות. מפיות בורוד עם סרט ורוד, תכלת עם תכלת וירוק עם ירוק. פשוט ומהמם!!
בכל הכלים השתמשתי בחד פעמיים בצבעוניות שנבחרה. בימי הולדת של הילדים אני מאוד זורמת עם העניין של הכלים החד פעמיים, במיוחד שזה בחוץ, זה מאוד נח. בחגים זה כבר סיפור אחר, אבל כאן למה לא.. בכל יומולדת אפשר לשנות את הצבעוניות.

בסופו של דבר, היתה יומולדת מאוד מוצלחת, כולם נהנו, היה טעים. אבירם הכין פיצות ופוקצ'ות מדהימות (יש לנו תנור פיצות בחצר, היסטרי!!). היה יפה, מעוצב ורק שיהיו ארועים שמחים וסיבות לחגוג.
אולי הדברים נראים קצת מסובכים, אבל זה לא לקח יותר מידי זמן, קצת השקעה ואהבה לפרטים, זה הכל.

והנה כולנו ועוד כמה תמונות...



כולנו



אנחנו עם מיכאל



אלונה ואריאל עם קרן

יפעתי ואלעד

העוגות של יפעתי