עכשיו כל החששות וכל הפחדים שהיו ממה יהיה עם עוד שני תינוקות, ואיך נסתדר, התחילו להיעלם.
אני גדלתי על סיפורים של אמא שלי של "כמה קשה היה לגדל תאומים" ..."איך שתיכן לא ישנתם אף פעם" ..."כמה הייתי עייפה"... "העליתי 20 קילו אחרי הלידה מעייפות" וכמובן "איך אז היה יותר קשה" האמת שאז היה קשה יותר (חיתולי בד? חלב פרה? קומה שניה בלי מעלית?)
בקיצור העמיסו עלינו היסטריות בשפע, וכמובן החמודים שפרגנו שבהתחלה זה שטויות, חכו עד שיגיעו לגיל חצי שנה וייקחו למיכאל את הצעצועים, ואז יתחיל הבלאגן. לאבלי.
כבר בבית החולים ראיתי שזה לא בדיוק מה שסיפרו לנו, ושהם בעיקר מתוקים, וצריך פשוט לסגל כל מיני טכניקות שיעזרו לייעל את כל עניין הטיפול.
היה לי חשוב מאוד לעשות הכנות לסבתות לגבי ימי העזרה עוד לפני הלידה, כי ידעתי שאחרי הלידה אני אהיה רגישה מידי, ולא כדאי להתעסק איתי בחודש הראשון.
בלידה של מיכאל, הבכור, אבירם לא לקח חופש מהעבודה. הוא היה בחופש ביום הלידה ויום אח"כ ופתאום מצאתי את עצמי לבד לבד עם תינוק, הורמונים ודיכאונצ'יק. זאת היתה תקופה מאוד קשה, שגם מאוד חששתי ממנה בלידה הזאת.
לכן עכשיו אבירם פרגן לעצמו חופש של כשלושה שבועות!!! העובדה שלא הייתי לבד, ועוד איתו, גרמה לחודש הראשון להיות שפוי ואפילו מהנה.
אז קבענו משמרות סבתות. כבר מהתחלה התחלתי לבטל בעיקר כי אבירם היה בבית.
אח"כ ראיתי שעזרה מהבוקר יותר מפריעה מעוזרת, וביקשתי שיגיעו בשעה שאוכל להוציא את מיכאל מהגן לבד, היה לי מאוד חשוב להוציא אותו מהגן, כדי שירגיש שאמא שלו עדיין שלו.
רציתי העזרה תהיה אחה"צ עם התאומים כדי שיהיה לי זמן עם מיכאל.
היציאה מהבית לבד, גם אם זה לעשר דקות לגן או למכולת, היא אפשרות לנשום אויר. ממש חיכיתי ליציאה הזאת.
העזרה הטכנית היתה טובה מאוד, אבל זה היה גם קשה, כי כל הזמן אירחתי, ומצאתי את עצמי רצה סביב הילדים, סביב עצמי וסביב האורחים.
הכל הסתדר אחרי שחזרתי לעבודה, כשהתאומים היו בני חצי שנה. הם נשארו בבית עם מטפלת, ואני הייתי חוזרת ישר לגן, לוקחת את מיכאל, וחוזרת איתו הביתה.
נראה לי שמאוד נכון להתכונן לפני הלידה לסידור בעזרה, במיוחד בתאומים ראשונים, שלי זה נראה קשה יותר מתאומים בלידה שניה. חשוב גם להיות פתוחים ולקבל את החמות (כן, כן, האמא של בן זוגך).
אני מודה שעם מיכאל היה לי קשה לסמוך על אמא של אבירם, שהיא אישה מקסימה ואני מאוד אוהבת אותה. זה די טבעי שסומכים יותר על האמא שלך. אבל עם מיכאל למדתי שאני טועה בגדול, ואני יכולה לסמוך עליה.
הפעם נתתי אותם מההתחלה, וסמכתי על כולם, כמובן עם עין אחת פקוחה, אבל הצלחתי לשחרר הרבה יותר בקלות.
חשוב לזכור שכל תכנית היא בסיס לשינויים במיוחד אצל תינוקות וילדים, והגמישות כאן נורא חשובה. אם משהו לא נראה לך, חשוב שתגידי, הצד השני לא אמור להעלב, הם אמורים להבין אותך ולתמוך בך.
זה באמת כיף... ומאתגר.
אני גדלתי על סיפורים של אמא שלי של "כמה קשה היה לגדל תאומים" ..."איך שתיכן לא ישנתם אף פעם" ..."כמה הייתי עייפה"... "העליתי 20 קילו אחרי הלידה מעייפות" וכמובן "איך אז היה יותר קשה" האמת שאז היה קשה יותר (חיתולי בד? חלב פרה? קומה שניה בלי מעלית?)
בקיצור העמיסו עלינו היסטריות בשפע, וכמובן החמודים שפרגנו שבהתחלה זה שטויות, חכו עד שיגיעו לגיל חצי שנה וייקחו למיכאל את הצעצועים, ואז יתחיל הבלאגן. לאבלי.
כבר בבית החולים ראיתי שזה לא בדיוק מה שסיפרו לנו, ושהם בעיקר מתוקים, וצריך פשוט לסגל כל מיני טכניקות שיעזרו לייעל את כל עניין הטיפול.
היה לי חשוב מאוד לעשות הכנות לסבתות לגבי ימי העזרה עוד לפני הלידה, כי ידעתי שאחרי הלידה אני אהיה רגישה מידי, ולא כדאי להתעסק איתי בחודש הראשון.
בלידה של מיכאל, הבכור, אבירם לא לקח חופש מהעבודה. הוא היה בחופש ביום הלידה ויום אח"כ ופתאום מצאתי את עצמי לבד לבד עם תינוק, הורמונים ודיכאונצ'יק. זאת היתה תקופה מאוד קשה, שגם מאוד חששתי ממנה בלידה הזאת.
לכן עכשיו אבירם פרגן לעצמו חופש של כשלושה שבועות!!! העובדה שלא הייתי לבד, ועוד איתו, גרמה לחודש הראשון להיות שפוי ואפילו מהנה.
אח"כ ראיתי שעזרה מהבוקר יותר מפריעה מעוזרת, וביקשתי שיגיעו בשעה שאוכל להוציא את מיכאל מהגן לבד, היה לי מאוד חשוב להוציא אותו מהגן, כדי שירגיש שאמא שלו עדיין שלו.
רציתי העזרה תהיה אחה"צ עם התאומים כדי שיהיה לי זמן עם מיכאל.
היציאה מהבית לבד, גם אם זה לעשר דקות לגן או למכולת, היא אפשרות לנשום אויר. ממש חיכיתי ליציאה הזאת.
העזרה הטכנית היתה טובה מאוד, אבל זה היה גם קשה, כי כל הזמן אירחתי, ומצאתי את עצמי רצה סביב הילדים, סביב עצמי וסביב האורחים.
הכל הסתדר אחרי שחזרתי לעבודה, כשהתאומים היו בני חצי שנה. הם נשארו בבית עם מטפלת, ואני הייתי חוזרת ישר לגן, לוקחת את מיכאל, וחוזרת איתו הביתה.
נראה לי שמאוד נכון להתכונן לפני הלידה לסידור בעזרה, במיוחד בתאומים ראשונים, שלי זה נראה קשה יותר מתאומים בלידה שניה. חשוב גם להיות פתוחים ולקבל את החמות (כן, כן, האמא של בן זוגך).
אני מודה שעם מיכאל היה לי קשה לסמוך על אמא של אבירם, שהיא אישה מקסימה ואני מאוד אוהבת אותה. זה די טבעי שסומכים יותר על האמא שלך. אבל עם מיכאל למדתי שאני טועה בגדול, ואני יכולה לסמוך עליה.
הפעם נתתי אותם מההתחלה, וסמכתי על כולם, כמובן עם עין אחת פקוחה, אבל הצלחתי לשחרר הרבה יותר בקלות.
חשוב לזכור שכל תכנית היא בסיס לשינויים במיוחד אצל תינוקות וילדים, והגמישות כאן נורא חשובה. אם משהו לא נראה לך, חשוב שתגידי, הצד השני לא אמור להעלב, הם אמורים להבין אותך ולתמוך בך.
זה באמת כיף... ומאתגר.
 |
| אריאל ואלונה בני שבוע |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה