כשראיתי על המסך דופק ואז עוד אחד לא הופתעתי, תמיד ידעתי שיהיו לי תאומים, כל כך רציתי.
אבירם הסתכל על הרופא, פעור פה, ובמשך יומיים לא הצליח לדבר, היה לו מבט של "מה... איך... מה עושים עם זה?"
אחרי שעיכלנו את העניין, התחלתי לקרוא על הסיכונים בהריון תאומים, לידה מוקדמת, הפלות, אחוזים וסטטיסטיקות. אז נכנסתי ללחץ, והחלטתי להפסיק לקרוא.
השליש הראשון עבר יחסית בסדר, אפילו ביחס להריון של מיכאל הרגשתי יותר טוב.
אני תאומה, ושמעתי את התיאורים של אמא שלי על גודל הבטן שהיתה לה, וחיכיתי להגיע למימדים היסטריים, וגם זה היה בסדר. הרופא שלי אמר שזה מתחלק לי עם הגובה (אני בסה"כ 1.70, אבל הרגשתי פתאום גבוהה).
החלק הקשה התחיל בדיוק יום אחרי היומולדת שלי ושל אחותי. נשארתי בעבודה עד מאוחר יום לפני, ויום אחרי כבר התחילו לי כאבים, הבדיקה העלתה שיש לי התקצרות של צוואר הרחם, אבל לא קריטית, הייתי צריכה לשבת מקסימום 3 שעות ביום ושאר הזמן לשכב. זה כמובן לא אפשרי עם ילד בן שנתיים וקצת, אבל עבדתי 3 שעות ביום, שזה היה תענוג.
וככה הגעתי עד לסוף ההריון. הרופא שלי לא הסכים שאעבור את שבוע 39 ולא הגיעו הצירים.
חברה שלי הציעה לי לטפס במדרגות, כי זה "מזרז". אני גרה בבית פרטי, כך שהשלוש מדרגות שיש לנו בכניסה לא היו אופציה. נסעתי להורים שלי והתחלתי לטפס... 3 פעמים 7 קומות. בסיבוב הראשון עליתי עם מיכאל ונכבה האור ושברתי את הציפורן ברגל, כאב. אח"כ המשכתי לבד, כמובן שהתענוג לעלות בחדר מדרגות ללא אויר, שגם ככה אין יותר מידי אויר הוא מפוקפק.
הצירים לא הגיעו, אבל הגעתי עם שרירים מאוד תפוסים ללידה. רעיון רע מאוד, לא מומלץ!
ילדתי באיכילוב, לא הייתי מוכנה לשמוע על ניתוח קיסרי, גם העוברים היו במנח ראש ראש, שזה מושלם. ואז התחיל הזירוז והיו כמה רופאים שניסו לשכנע אותי בחדר לידה להכנס לקיסרי. זה כל כך עצבן אותי. לי היו גם פנטזיות על לידה בלי אפידורל, אבל הכאבים של הפיטוצין היו חזקים מידי וגם מאוד לחצו עליי שם לקחת. נתנו לי אפידורל והוא נתקע בעצב והחומר לא זרם, זה היה רק סיוט, סבלתי כל כך. הוציאו את המחט מהגב, שאחד הדברים הכואבים שם זה להוציא את המסקנטייפ שמדביקים על הגב, הסימנים האלה לא עוברים חודש, כאילו את חדר אטום, רק הניילון היה חסר לי שם.
באפידורל השני כבר התייפחתי, הוא עזר קצת בהתחלה, אבל אח"כ גם הוא הפסיק להשפיע, ולא יכלו לתת מינון חזק יותר.
עברתי שתי משמרות מלאות, ובמשמרת השלישית הגיעה מיילדת מדהימה, כזאת שאת רואה אותה ונרגעת, מאוד רציתי שהיא תיילד אותי, וכבר פחדתי בשלב הזה שיכניסו אותי לניתוח. קראו לה סילבנה, במהלך הלידה התברר לי שהיא קרובת משפחה של עופר, בעלה של אחותי.
לידה של תאומים היא קראחנה בחדר לידה. נוכחים: שתי מיילדות, רופא נשים ורופא ילדים. אה, וגם אבירם, האבא, אמור לפלס את דרכו שם.
כשסילבנה הגיעה היא אמרה לי שתוך שעה אני יולדת, כבר לא האמנתי. אבל כך היה, סמכתי עליה. היא עשתה מה שעשתה, סובבה, לחצה, פתחה, זה כאב בטירוף. ואז היא אמרה לי "תלחצי". לחצתי, זה כל כך כאב, זה שרף, וצרחתי "למה שורף לי? מה זה האפידורל הזה?" קיצור, תענוג. ואז הרגשתי את היציאה המדהימה הזאת, ושמעתי את הצרחה של אלונה. היא היתה כל כך יפה (באותו רגע, אל תשכחו שאח שלה יושב עליה כמה חודשים). ישר בדקו אותה, שקלו אותה, 2.925 ק"ג.
לא הספקתי להתרגש ומי השפיר בקעו שוב, שלוש לחיצות, הפעם קצת פחות כואב, ואריאל בחוץ בהפרש של 5 דקות. אי אפשר לתאר את הרגע הזה, הכל עצר. הוא בכה את הבכי המדהים הזה, בדקו אותו, שקלו אותו, 2.990 ק"ג.
כל כך הוקל לי, הלידה מאוד הפחידה אותי. מהרגע שילדתי את מיכאל חיכיתי שוב להרגשה הזאת, אבל הפעם זה היה משהו אחר לגמרי. אומרים שאין כמו הלידה הראשונה, כי לא יודעים מה זה וזה נכון. אבל כאן חוויתי גם משהו בפעם הראשונה, וזה היה מרגש. אופוריה מושלמת.
אבירם הסתכל על הרופא, פעור פה, ובמשך יומיים לא הצליח לדבר, היה לו מבט של "מה... איך... מה עושים עם זה?"
אחרי שעיכלנו את העניין, התחלתי לקרוא על הסיכונים בהריון תאומים, לידה מוקדמת, הפלות, אחוזים וסטטיסטיקות. אז נכנסתי ללחץ, והחלטתי להפסיק לקרוא.
השליש הראשון עבר יחסית בסדר, אפילו ביחס להריון של מיכאל הרגשתי יותר טוב.
אני תאומה, ושמעתי את התיאורים של אמא שלי על גודל הבטן שהיתה לה, וחיכיתי להגיע למימדים היסטריים, וגם זה היה בסדר. הרופא שלי אמר שזה מתחלק לי עם הגובה (אני בסה"כ 1.70, אבל הרגשתי פתאום גבוהה).
החלק הקשה התחיל בדיוק יום אחרי היומולדת שלי ושל אחותי. נשארתי בעבודה עד מאוחר יום לפני, ויום אחרי כבר התחילו לי כאבים, הבדיקה העלתה שיש לי התקצרות של צוואר הרחם, אבל לא קריטית, הייתי צריכה לשבת מקסימום 3 שעות ביום ושאר הזמן לשכב. זה כמובן לא אפשרי עם ילד בן שנתיים וקצת, אבל עבדתי 3 שעות ביום, שזה היה תענוג.
וככה הגעתי עד לסוף ההריון. הרופא שלי לא הסכים שאעבור את שבוע 39 ולא הגיעו הצירים.
 |
| בטן של חודש תשיעי. צילום: ערן תורג'מן www.eran-t.com |
הצירים לא הגיעו, אבל הגעתי עם שרירים מאוד תפוסים ללידה. רעיון רע מאוד, לא מומלץ!
ילדתי באיכילוב, לא הייתי מוכנה לשמוע על ניתוח קיסרי, גם העוברים היו במנח ראש ראש, שזה מושלם. ואז התחיל הזירוז והיו כמה רופאים שניסו לשכנע אותי בחדר לידה להכנס לקיסרי. זה כל כך עצבן אותי. לי היו גם פנטזיות על לידה בלי אפידורל, אבל הכאבים של הפיטוצין היו חזקים מידי וגם מאוד לחצו עליי שם לקחת. נתנו לי אפידורל והוא נתקע בעצב והחומר לא זרם, זה היה רק סיוט, סבלתי כל כך. הוציאו את המחט מהגב, שאחד הדברים הכואבים שם זה להוציא את המסקנטייפ שמדביקים על הגב, הסימנים האלה לא עוברים חודש, כאילו את חדר אטום, רק הניילון היה חסר לי שם.
באפידורל השני כבר התייפחתי, הוא עזר קצת בהתחלה, אבל אח"כ גם הוא הפסיק להשפיע, ולא יכלו לתת מינון חזק יותר.
עברתי שתי משמרות מלאות, ובמשמרת השלישית הגיעה מיילדת מדהימה, כזאת שאת רואה אותה ונרגעת, מאוד רציתי שהיא תיילד אותי, וכבר פחדתי בשלב הזה שיכניסו אותי לניתוח. קראו לה סילבנה, במהלך הלידה התברר לי שהיא קרובת משפחה של עופר, בעלה של אחותי.
לידה של תאומים היא קראחנה בחדר לידה. נוכחים: שתי מיילדות, רופא נשים ורופא ילדים. אה, וגם אבירם, האבא, אמור לפלס את דרכו שם.
כשסילבנה הגיעה היא אמרה לי שתוך שעה אני יולדת, כבר לא האמנתי. אבל כך היה, סמכתי עליה. היא עשתה מה שעשתה, סובבה, לחצה, פתחה, זה כאב בטירוף. ואז היא אמרה לי "תלחצי". לחצתי, זה כל כך כאב, זה שרף, וצרחתי "למה שורף לי? מה זה האפידורל הזה?" קיצור, תענוג. ואז הרגשתי את היציאה המדהימה הזאת, ושמעתי את הצרחה של אלונה. היא היתה כל כך יפה (באותו רגע, אל תשכחו שאח שלה יושב עליה כמה חודשים). ישר בדקו אותה, שקלו אותה, 2.925 ק"ג.
לא הספקתי להתרגש ומי השפיר בקעו שוב, שלוש לחיצות, הפעם קצת פחות כואב, ואריאל בחוץ בהפרש של 5 דקות. אי אפשר לתאר את הרגע הזה, הכל עצר. הוא בכה את הבכי המדהים הזה, בדקו אותו, שקלו אותו, 2.990 ק"ג.
כל כך הוקל לי, הלידה מאוד הפחידה אותי. מהרגע שילדתי את מיכאל חיכיתי שוב להרגשה הזאת, אבל הפעם זה היה משהו אחר לגמרי. אומרים שאין כמו הלידה הראשונה, כי לא יודעים מה זה וזה נכון. אבל כאן חוויתי גם משהו בפעם הראשונה, וזה היה מרגש. אופוריה מושלמת.
 |
| אלונה ואריאל בני כמה דקות (אלונה מימין, אריאל משמאל) |
וואו וואו וואו! כל הכבוד לך!
השבמחקאין ספק שמובר באחת החוויות הכי מפחידות, מרגשות, מדהימות וכיפיות בעולם - הכל יחד! התמונה שלכן ביחד הורסת ואת נראית שלווה ויפהפייה :)
רשלנות רפואית בלידה